חנה'לה קריצמן ז"ל

חנה קריצמן לבית גוטסדינר נולדה בפולין ב27/3/1935. היא עלתה לארץ עם הוריה כשנה לאחר מכן, והם הקימו א ביתם בצריף קטן בתל אביב.

חנה למדה לקרוא בגיל צעיר מאד, וכבר אז הוקסמה מסיפורים ורחשה כבוד מיוחד למילה הכתובה. האהבה לספרים וסיפורים שזורה כחוט השני בכל חייה.

בגיל 15 החליטה חנה לעזוב את בית הוריה, להפוך לחלוצה, ולהצטרף לקיבוץ קטן וצעיר בנגב המערבי. קיבוץ בארי היה מאז לביתה, ולמרות קשיים רבים בשנים הראשונות ובשנים מאוחרות יותר, שעיקרם קירבה לעזה ומרחק ממרכז הארץ שם גרה רוב משפחתה – היא מעולם לא שקלה לעזוב.

 

רוב עיסוקה לאורך השנים היה בחינוך ילדים ונוער. היא פיתחה שיטות מיוחדות, מבוססות גישה אישית, התאמה לצרכיהם של כל ילדה וילד, רגישות, חמלה, חיזוקים, דוגמא אישית ובעיקר סיפורים, המון סיפורים. כל סיפור היא ידעה להפוך לאגדה, לספר, לרתק, ולתבל בהומור ומוסר השכל. דרך הסיפורים היא הצליחה לפרוץ מחסומים והגנות, ולהגיע לכולם – מקטן ועד גדול. אותם ילדים גדלו והפכו להורים ולסבים וסבתות, שגם ילדיהם ונכדיהם המשיכו לינוק ולגדול על אותם סיפורים, על ידי אותה מספרת.

 

חנה הקימה יחד עם בן זוגה ציקי משפחה למופת: 4 ילדים, 12 נכדים, ו 10 נינים, שכולם גדלו והתחנכו על אותה מורשת: "לעשות דברים חשובים זה טוב ויפה, אבל מה שחשוב הם האנשים שסביבך", וש-"חברות היא לא משהו שמתקבלים אליו, אלא דרך חיים". 

 

חנה הייתה לוחמת בנשמה – לוחמת כמו לביאה עם חמלה של איילה. גם בקרב האחרון של חייה, לאחר שנפצעה אנוש מכדורי מחבלים ב 7/10/23 עת חולצה מביתה באישון לילה, אחרי כ 20 שעות בממ"ד, היא נלחמה כמו שרק היא ידעה – גייסה כוחות ממאגרים בלתי נראים ונאחזה בחיים כאילו חיכתה למשהו. והמשהו הזה הגיע לאחר כשבועיים בדמות נין עשירי, שנולד באותו בית חולים ממש, שתי קומות מתחת לחדר בו אושפזה. לאחר שהנין הובא למיטתה, בעודה מחוסרת הכרה, מורדמת ומונשמת, היא לפתע החלה לדמוע, וליבה החל לפעום בחוזקה. לאחר מכן היא ויתרה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה, הרפתה מהחיים, ונפרדה מהעולם.

​